קטע מקסים שקראתי בספרו של דן לסרי - 'אל הממשות'
מסע של מדיטציה רוחניות הקשבה וביטוי
אולי אחד הדברים העמוקים ביותר שבהם מתבטאת בגרותו של אדם הוא יכולתו ונכונותו לקבל.
והעניין הוא סוד גדול ועמוק.
ורק תיקון קטן יש לתקן, שלקבל אין משמעו לאגור, והמקבל מקבל בשביל עולם ומלואו.
מלכתחילה נועד האדם לקבל.
אין זה תפקיד זוטר, איזו טובה מיוחדת שעושים לו, מעין "שב ואל תפריע" – זה חלקו בבריאה ובלעדיו אין הבריאה שלמה.
הוא הינו היבט הקבלה של המציאות.
הוא, בגוף ראשון נוכח, נמצא כאן כדי לראות לחודש ולהרגיש.
לא כדי לאסוף אל תוך קערת העצמי הקטנה שלו, לאגור ולהגיד "קיבלתי", אלא בפשטות כדי לקבל.
הוא מקבל והעולם כולו מקבל דרכו. הוא תחנת ממסר, מקלט הקולט ומעביר הלאה, כמו פרח המפנה כותרתו אל השמש והעולם נהנה מיופיו.
זה הוא שהדברים נוגעים בו, ה"אני" הממשי שלו שמתענג, שחש, שרווה עדן-עדנים, שנעתר למראות, שמסכים שהכל ייגע בו, הוא שמתוקף נכונותו לקבל, מקבלים הצבעים את עומקם והצלילים את יופים. הוא שנעשה כלי רגיש, כינור שמוכן שההוייה תפרוט עליו. הוא – באופן הכי ממשי, הכי "אני", הכי אנוכי.
...
ומה מבקשים ממנו בסך הכל – שימלא את ייעדו.
המחשבה הזו – שהוא צריך לדאוג, אם לא ימלא את העולם במעשיו – יישאר העולם ריק, שזו מהותו לדחוף, לפקח, לשמור, לשרטט, לתכנן, לבנות, להיות אחראי על המציאות, שזה הפירוש של "לחיות", שבשביל זה הוא כאן, כי בו תלויה המלאות – כל זה הוא מחשבת בלבול.
אלוהים לא ברא אותו כדי שיהיה "אחראי" לבריאה, מין פקק כזה שברגע שיוציאו אותו הכל יתמוטט.
זו אי הבנה פשוטה של תכליתו.
אדרבא, אם יש משהו שמרוקן את העולם ממלאותו הרי זו פעולה שלקח על עצמו באחריותו המיותרת.
אחריותו הממשית היא אחרת – להסכים לקבל.
לשם כך הוא כאן.
אבל!
אין זה האיסוף הזה שאדם אוסף אליו כאילו הוא קערה או מיכל שמקבל אל תוכו. זה לא נקרא לקבל, זה נקרא לאגור לימי מצור, לבנות את דמות הסיפור, להתאמץ לשמור, לדאוג שלא ידלוף..
לקבל זה תמיד לקבל בשביל העולם כולו, להתענג כאילו העולם כולו מתענג דרכו, ללא קרקעית כלל.
שום דבר אינו נאסף - הוא עומד בליבם של הזרמים והזרמים עוברים דרכו.
...
ויחד עם זאת, קבלה אינה קולטנות פאסיבית, מעין שכיבה על הגב בעיניים עצומות ונכונות של האדם להפקיר עצמו לחסדי הגורל – "מה שיהיה יהיה". זה לא נקרא לקבל. זה נקרא להכנע, לוותר, להעדר ועוד מילים שצידם האחר הוא "מלחמה". אבל באמת אין כאן מלחמה. זה חלק בלתי נפרד מן ההסכמה לקבל – להבין שאין כאן מלחמה, שהעולם אינו רוצה להשמיד אותו, ועל כן קבלה אינה כניעה.
אין זה חוסר אונים של "אין ברירה" קבלת דין רפויה. לא, על מנת לקבל על האדם להיות שם ממש, לקלוט, ולאפשר לדברים לגעת בו ולהכות שורש בנפשו, עליו להסכים לכך באופן נוכח. זו התייצבות חגיגית ערנית.
כמו מי שמקבל מתנה ומסכים לקבל אותה ממש, ולברך מתוך כך את הנותן. זו הסכמה לחיות ולחיות טוב. מתוך תחושה שהעולם הוא חיובי והוא חלק מן החיוביות שלו.
עם ההסכמה לקבל מתחיל משהו להתרחש בעולם. לכאורה הוא לא עשה דבר, לא הזיז, לא דחף, לא דאג ולא קיבל על עצמו אחריות, אבל לפתע, עם ההסכמה, כאילו מעצמם מתחילים הדברים לנוע, לרטוט ולעבור שינויים שכולם באים מן המרכז שלו וקשורים בהסכמה זו.
ועניין זה – איך מכוח הקבלה הרים מתחילים לזוז – הוא סוד נורא הוד.
האקטיביות של הקבלה היא כמו שיבוץ של רכיב חיוני בתוך מערכת חשמלית, הדבר שבזכותו מתחיל לזרום החשמל והמערכת כולה מתחילה לנוע. כך הוא האדם כשהוא מסכים לקבל. עצם העובדה שהסכים לקבל, להיות במקום שיועד לו, כבר עושה משהו בעולם.
בקבלו נכונה ממלא האדם את אחריותו באופן העמוק ביותר. וככל שהוא מסכים להיות אישי יותר בנקודה זו, משמע לקבל באופן ייחודי יותר, כך עתיד העולם לנוע ביתר עוצמה ולהשתנות ביתר פוריות.
...
בהסכמתו לקבל באופן אישי, מוסר האדם את שמו האמיתי, המביא את הברכה בדרכים העולות הישר אל ליבו.
זו הכרעה לחיות ללא הסתרה.
כי אחרי שאדם מוסר את כתובתו הפנימית (לחיים) ומאפשר לעולם לחוג סביב ייחודו – כיצד יוכל להסתיר שזה הוא כאן שנמצא בלב כל הזרמים ופועם את ישותו?
...
ומתוך שהוא מקבל, צלול ונוכח, מתחיל העולם לנוע.
*
קראו עוד רוחניות עכשווית, רוחניות מודרנית, רוחניות מעשית וסדנאות רוחניות בעידן החדש.
כמוכן מוזמנים לקרוא עוד על מדיטציה יוגה ותרפיה בבלוג שלנו - כוכב האהבה וכן בבלוג אווטאר שלנו הסוקר את רוחה הנצחית של
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.