עומד על גדות נהר גדול 1.6.2010
לסיפורינו זה אין נקודת התחלה מסוימת ובטוח ניתן לתארו כסיפור שאיננו נגמר.
מדויק יותר יהיה לדמות זאת למספר שעומד מול נהר גדול אבל רוצה לספר לכם רק על זרם מים תת קרקעי אחד קטן. הרי האינסוף הוא בלתי ניתן לתפיסה בידי מח אנושי, אבל לפעמים גם הזרם הקטן יכול להעיד משהו על הנהר הגדול.
בן 34 תכף כיום, ו 25 שנים מתוכם גדלתי בבית דתי (כיפה סרוגה).
להיוולד בחברה הדתית הינה חוויה עוטפת ומכילה ברמות רבות.
אינך נולד לתוך ריק רעיוני ואמוני כי אם מקבל את הכל מוכן על מגש. אינך צריך לחפש את עצמך ואינך מרגיש מובדל מהשאר. בכל שבת ובכל חג לובשים לבן והולכים לבית הכנסת השכונתי שם אתה פוגש את אותם האנשים שוב ושוב לאורך כל חייך.
רואה את חבריך השונים מתבגרים מולך, רואה את הוריהם מזדקנים מול עינייך, מלווה משפחות שלמות בקהילתך ברגעים השמחים והקשים. רואה את כולם מתמודדים בדיוק כמוך עם חיים של אמונה, קדושה, תפילה, יחס לאלוהים, פיתויי החילוניות וחיפוש אחר בועת אינדיוידואליות שתתמוך בתחושה שלא מרפה,שבכל זאת יש בי משהו ייחודי ואינני עוד שה בעדר.
להיות מוצלח בחברה הדתית אינו קשור לפיתוח אינדיוידואליות או לגילוי חדש או להתעוררות מכל סוג. הכל כבר נמצא ומגיל אפס מוטבע בך דרך שלל רעיונות רוחניים וחברתיים.
הדת ליוותה אותי מהרגע שקמתי בברכת "מודה אני לאלוהי שהחזיר לי נשמתי" ועד שנעצמו עיני בתפילת "שמע ישראל" וזימון מלאכי השרת להשגיח על לילי.
יוצא מכך שאתה מוצלח בדיוק במידה שהצלחת לסגל לעצמך כמה שיותר מהר, את הרעיונות שהונחלו לנו לפני 3500 שנה ושעובדו ופותחו על ידי אינספור רבנים גדולים בתורה לאורך כל חיי היהדות. מגיל אפס אתה נחשף לציווי להאמין באלוהים, במשה עבדו ובכל נביאיו. מגיל צעיר אתה מוכרח למצוא את בסיס האמונה הזה בתוכך כי חיי הדת ריקים מתוכן כל עוד הם לא נוגעים באותו מקום שמקבל את אלוהים כאבי הכל.
אתה נצרך לקבל את הקדושה אל חייך. עוזרים לכך הטקסים והמנהגים השונים. הדלקת נרות בערב שבת בשיא הכוונה. תפילת קידוש הלבנה מול הירח המתחדש. פתיחת ההיכל המכוסה בבית הכנסת רק בזמנים המיוחדים והחשובים לאורך השנה. נישוק ספר התורה ושיא הרגישות בכל מה שקשור בלהתעסק איתו. אפילו הפעולות הבסיסיות של הגוף כגון אכילה והתרוקנות מלוות בהודייה וברכה.
היהדות עוטפת אותך לאורך כל חייך.אין מעבר בחיים שלא מקודש, החל מהביאה לעולם בטקס הברית מילה, קידוש יציאתך לעצמאות רוחנית בגיל 13, קידוש אהבתך ביום חתונתך ואף הקדיש, תפילת קידוש המת שנאמרת רק על ידי האבלים (לאורך שנה וביום השנה) בכל יום ויום בבית הכנסת ומכריחה את כולנו לתת מקום וכבוד למוות ולמתים.
היחיד עומד מול כל החוויה העוטפת הזאת ורוצה או לא, משהו בה נטמע בתוכו.
האם הוא בחר בזה? האם זה יושב לו נכון בחייו? האם לא היה מעדיף להתחיל מאפס ולגלות ולבחור בעצמו?
מדויק יותר יהיה לדמות זאת למספר שעומד מול נהר גדול אבל רוצה לספר לכם רק על זרם מים תת קרקעי אחד קטן. הרי האינסוף הוא בלתי ניתן לתפיסה בידי מח אנושי, אבל לפעמים גם הזרם הקטן יכול להעיד משהו על הנהר הגדול.
בן 34 תכף כיום, ו 25 שנים מתוכם גדלתי בבית דתי (כיפה סרוגה).
להיוולד בחברה הדתית הינה חוויה עוטפת ומכילה ברמות רבות.
אינך נולד לתוך ריק רעיוני ואמוני כי אם מקבל את הכל מוכן על מגש. אינך צריך לחפש את עצמך ואינך מרגיש מובדל מהשאר. בכל שבת ובכל חג לובשים לבן והולכים לבית הכנסת השכונתי שם אתה פוגש את אותם האנשים שוב ושוב לאורך כל חייך.
רואה את חבריך השונים מתבגרים מולך, רואה את הוריהם מזדקנים מול עינייך, מלווה משפחות שלמות בקהילתך ברגעים השמחים והקשים. רואה את כולם מתמודדים בדיוק כמוך עם חיים של אמונה, קדושה, תפילה, יחס לאלוהים, פיתויי החילוניות וחיפוש אחר בועת אינדיוידואליות שתתמוך בתחושה שלא מרפה,שבכל זאת יש בי משהו ייחודי ואינני עוד שה בעדר.
להיות מוצלח בחברה הדתית אינו קשור לפיתוח אינדיוידואליות או לגילוי חדש או להתעוררות מכל סוג. הכל כבר נמצא ומגיל אפס מוטבע בך דרך שלל רעיונות רוחניים וחברתיים.
הדת ליוותה אותי מהרגע שקמתי בברכת "מודה אני לאלוהי שהחזיר לי נשמתי" ועד שנעצמו עיני בתפילת "שמע ישראל" וזימון מלאכי השרת להשגיח על לילי.
יוצא מכך שאתה מוצלח בדיוק במידה שהצלחת לסגל לעצמך כמה שיותר מהר, את הרעיונות שהונחלו לנו לפני 3500 שנה ושעובדו ופותחו על ידי אינספור רבנים גדולים בתורה לאורך כל חיי היהדות. מגיל אפס אתה נחשף לציווי להאמין באלוהים, במשה עבדו ובכל נביאיו. מגיל צעיר אתה מוכרח למצוא את בסיס האמונה הזה בתוכך כי חיי הדת ריקים מתוכן כל עוד הם לא נוגעים באותו מקום שמקבל את אלוהים כאבי הכל.
אתה נצרך לקבל את הקדושה אל חייך. עוזרים לכך הטקסים והמנהגים השונים. הדלקת נרות בערב שבת בשיא הכוונה. תפילת קידוש הלבנה מול הירח המתחדש. פתיחת ההיכל המכוסה בבית הכנסת רק בזמנים המיוחדים והחשובים לאורך השנה. נישוק ספר התורה ושיא הרגישות בכל מה שקשור בלהתעסק איתו. אפילו הפעולות הבסיסיות של הגוף כגון אכילה והתרוקנות מלוות בהודייה וברכה.
היהדות עוטפת אותך לאורך כל חייך.אין מעבר בחיים שלא מקודש, החל מהביאה לעולם בטקס הברית מילה, קידוש יציאתך לעצמאות רוחנית בגיל 13, קידוש אהבתך ביום חתונתך ואף הקדיש, תפילת קידוש המת שנאמרת רק על ידי האבלים (לאורך שנה וביום השנה) בכל יום ויום בבית הכנסת ומכריחה את כולנו לתת מקום וכבוד למוות ולמתים.
היחיד עומד מול כל החוויה העוטפת הזאת ורוצה או לא, משהו בה נטמע בתוכו.
האם הוא בחר בזה? האם זה יושב לו נכון בחייו? האם לא היה מעדיף להתחיל מאפס ולגלות ולבחור בעצמו?
"סובב, סובב, העולם על ציר, אהובי"
הניסיון הראשון להוריד את הכיפה היה בגיל 21 בטיול הראשון להודו.
הרי להיות "כיפה סרוגה" לא אומר שאני בחברה מבודדת. הכיפות הסרוגות נשענים פחות על רבנים גדולים מנחים בדרכם והרבה יותר מעורים בחברה החילונית. הם לא רואים עצמם כפחות "דתיים" מהחרדים. מבחינה אמונית הם חדורי מוטיבציה בוערת ורק אל אורח החיים הדתי מתייחסים בפחות נוקשות.
רעיון החופש המוחלט שהודו ייצגה עם פלורליזם רעיוני רוחני נרחב היו פיתוי חזק מדי עבור החלק שבי שהכל הוגש לו תמיד מוכן ומוחלט על המגש בצירוף פירוש רש"י.
הודו חלק א' הצליחה לזעזע הרבה רעיונות מוצקים בתוכי, אבל המסקנה בסוף הטיול היתה שגם כשהכיפה ירדה, היא עדיין נשארה סרוגה לראש.
תחושה לא קלה עבור זה שיצא לחוות לראשונה חופש.
שנים חולפות ושני צרכים בסיסיים פותחים במלחמת עולם בתוכי. מחד תחושת שליחות של ממש, להפריד את המוץ מן התבן. לנסות לנפות את כל ההתניות החברתיות הדתיות ולזכך את גרעין אלוהים שבתוכי. למצוא את הדתי האמיתי שבתוכי. להצליח לזהות מה אמיתי ומה חינוך. מה ערכי ומה שטיפת מח. מה שלי ומה סתם נדבק.
מהצד השני נשמעת קריאה בלתי פוסקת לחופש. רק חופש. לא למצוא אלא לנקות. לא לתפוס אלא לשחרר. להרפות. לזרוק את הכל לפרוק עול ולהתחיל מחדש. נקי.
הרי להיות "כיפה סרוגה" לא אומר שאני בחברה מבודדת. הכיפות הסרוגות נשענים פחות על רבנים גדולים מנחים בדרכם והרבה יותר מעורים בחברה החילונית. הם לא רואים עצמם כפחות "דתיים" מהחרדים. מבחינה אמונית הם חדורי מוטיבציה בוערת ורק אל אורח החיים הדתי מתייחסים בפחות נוקשות.
רעיון החופש המוחלט שהודו ייצגה עם פלורליזם רעיוני רוחני נרחב היו פיתוי חזק מדי עבור החלק שבי שהכל הוגש לו תמיד מוכן ומוחלט על המגש בצירוף פירוש רש"י.
הודו חלק א' הצליחה לזעזע הרבה רעיונות מוצקים בתוכי, אבל המסקנה בסוף הטיול היתה שגם כשהכיפה ירדה, היא עדיין נשארה סרוגה לראש.
תחושה לא קלה עבור זה שיצא לחוות לראשונה חופש.
שנים חולפות ושני צרכים בסיסיים פותחים במלחמת עולם בתוכי. מחד תחושת שליחות של ממש, להפריד את המוץ מן התבן. לנסות לנפות את כל ההתניות החברתיות הדתיות ולזכך את גרעין אלוהים שבתוכי. למצוא את הדתי האמיתי שבתוכי. להצליח לזהות מה אמיתי ומה חינוך. מה ערכי ומה שטיפת מח. מה שלי ומה סתם נדבק.
מהצד השני נשמעת קריאה בלתי פוסקת לחופש. רק חופש. לא למצוא אלא לנקות. לא לתפוס אלא לשחרר. להרפות. לזרוק את הכל לפרוק עול ולהתחיל מחדש. נקי.
"כשהלב נכון – בעד ונגד נשכחים
לחיים דרך מאד מיוחדת להניע דברים. דבר מוליד דבר שמוליד דבר שמוליד דבר ואנחנו בכלל במקום חדש לגמרי מול נקודת היציאה.
היה זה אבי הדתי שבצעירותו למד פילוסופיה שהכיר לי את הספר "הגיונות" של דקארט.
קראתי את הספר בשקיקה והתמלאתי הערכה על המודל הכה טריוויאלי אך כה מורכב שהציע דקארט בדיוק בשבילי. פירוק כל המבנים הרעיוניים שכלאו אותנו, רגרסיה של כל מה שאינו אמת.
פירוק כל המבנים הנפשיים, הרגשיים והרוחניים עד עפר – בשביל לגלות את מה שנשאר.
זה בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותה תקופה, אולם רעיונות פילוסופיים אין בכוחם להניע דברים ללא החוויה בצידם.
היה זה אבי הדתי שבצעירותו למד פילוסופיה שהכיר לי את הספר "הגיונות" של דקארט.
קראתי את הספר בשקיקה והתמלאתי הערכה על המודל הכה טריוויאלי אך כה מורכב שהציע דקארט בדיוק בשבילי. פירוק כל המבנים הרעיוניים שכלאו אותנו, רגרסיה של כל מה שאינו אמת.
פירוק כל המבנים הנפשיים, הרגשיים והרוחניים עד עפר – בשביל לגלות את מה שנשאר.
זה בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותה תקופה, אולם רעיונות פילוסופיים אין בכוחם להניע דברים ללא החוויה בצידם.
בגיל 25 פגשתי את אושו. פגשתי אותו בספרים. פגשתי אותו במיינד. כשהגעתי לפונה נפגשנו גם בלב ושם ידעתי שזו היד שתלווה את לידתי מחדש.
אושו נתן לי את החוויה שליוותה את פירוק הישן ונתן לי את השם "אומץ לאהוב" בשביל לא לשכוח מהו הצינור שיוביל אותי לשם.
הוא כמו פרט על ליבי את המילים הנכונות בשביל לפרק את כל המבנים הנוקשים של עברי.במקום ב"מה להאמין" הוא שאל אותי "מי המאמין" ובכך חורר את כל הגדרת הדתיות מתוכן. חשף אותי לראשונה לכך שאלוהים חי וקיים ומתגלם בתוכי. פטר אותי מהצורך לפנות אל החוץ הלא ברור (אל בשמיים, היכל ספרי התורה) מתוך מרכז פסיכולוגי פנימי לא ברור. איחד בין המתפלל למושא התפילה. בין הקדוש לקדושה. בין המאמין לאמונה.
שבר את תחושת השניות וההפרדה מול רעיון של אל וחשף אינסוף חופש לראות לחוות להיות לאהוב.
אוויר. אני חופשי.
אין צורך לייצר קדושה. אין צורך באמונה. הדתיות ממני והלאה. אין לי אל מעלי והפוטנציאלים של החופש חסרי גבולות. לא צריך להתפלל יותר. הכל בתוכי. לא צריך להיות טוב במיוחד. לא צריך להיות נכון. לא צריך למצוא את מקומי...
אושו שלח אותי לעולם בדיוק כמו בקלף הראשון בטארוט שלו. השוטה המרקד על הגבעות בשמחת שלמה של חופש קיומי.
אושו נתן לי את החוויה שליוותה את פירוק הישן ונתן לי את השם "אומץ לאהוב" בשביל לא לשכוח מהו הצינור שיוביל אותי לשם.
הוא כמו פרט על ליבי את המילים הנכונות בשביל לפרק את כל המבנים הנוקשים של עברי.במקום ב"מה להאמין" הוא שאל אותי "מי המאמין" ובכך חורר את כל הגדרת הדתיות מתוכן. חשף אותי לראשונה לכך שאלוהים חי וקיים ומתגלם בתוכי. פטר אותי מהצורך לפנות אל החוץ הלא ברור (אל בשמיים, היכל ספרי התורה) מתוך מרכז פסיכולוגי פנימי לא ברור. איחד בין המתפלל למושא התפילה. בין הקדוש לקדושה. בין המאמין לאמונה.
שבר את תחושת השניות וההפרדה מול רעיון של אל וחשף אינסוף חופש לראות לחוות להיות לאהוב.
אוויר. אני חופשי.
אין צורך לייצר קדושה. אין צורך באמונה. הדתיות ממני והלאה. אין לי אל מעלי והפוטנציאלים של החופש חסרי גבולות. לא צריך להתפלל יותר. הכל בתוכי. לא צריך להיות טוב במיוחד. לא צריך להיות נכון. לא צריך למצוא את מקומי...
אושו שלח אותי לעולם בדיוק כמו בקלף הראשון בטארוט שלו. השוטה המרקד על הגבעות בשמחת שלמה של חופש קיומי.
"מה רבו מעשייך ה' – כולם בחכמה עשית"
כמה טוב שזרם החיים לא רוצה לעצור. כמה טוב שאין נקודת עצירה ומנוחה באמת.
גם כשאתה חושב שהגעת הביתה, מתברר שהבית הוא תמיד בתנועה. תמיד יש עוד לאן ללכת הלאה.
אותו שוטה מאושר שיצא לו למסעו עם לב קליל ופתוח לא תיאר לעצמו לאן תיקח דרך הלב.
מתוך אותה קלילות, שחרור וחופש – החלו להתגבש חוויות וטרנספורמציות שונות שכמו באו להאיר על אבני יסוד בקיומי.אני חושב שהכל התחיל עם החומר הראשוני. "אור" . אותו מושג שבילדותי התפרש כדבקות עמוקה (פסיכולוגית? אמונית? אמיתית?) ברעיון האל, אותו מושג שבעזרת אושו הצלחתי לשחרר מחיי, הפך פתאום לחומר בסיס בקיום הרוחני והפיזי שלי. האור התגלה כחי וכמוחשי. יסוד מאבני הבריאה עם תפקוד קריטי בהארת דרכנו. אושו פתח לי את משחק החיים, אינסוף שבילים, אפשרויות ועתידים, חופש להיות, לבחור ולגלות, ללא שפיטה וללא מוסר משומש. לעומת זאת, האור שלפתע החל מפציע, בא להאיר כיוון אחד ספציפי ומיוחד.
פתאום אין יום שאני לא נוכח באור ברבדים שונים בחיי. במפגשים שונים בחיי.
רגעים של אור מהדהדים "כן" ממעמקי הלב ואתה רק רוצה להביאו לכל רגע ורגע בחייך. לכל תחום בחייך.
ופתאום יש לי מקדשים קטנים בביתי.. מקדש לאהבה. מקדש לפרנסה. מקדש לתודעה הערה. מקדש ברכה בכניסה. הנר הקטן שאני מדליק בהם כשהם קוראים לתשומת לב, הוא הסכמה שקטה להאירם בתודעה בכל פעם שהם מתכסים במעט עלטה.
זה המשיך ב"אמונה" אותו מושג שתסכל אותי כה רבות בתור דתי. אני מאמין? אני לא מאמין? אני בטוח? מה זה לעזאזל "אני מאמין באמונה שלמה" והאם זה יותר טוב מאמונה רגילה? האם אמונה יכולה להיות שלמה? היא לא הופכת ככה לידיעה?
תחושת החופש פירקה את הצורך להתעסק בלופ שכלי זה לתמיד.
והנה היום מוצא עצמי עובר חוויות חזקות ומשמעותיות שההסבר היחידי לכך שאני מוכן להמשיך בהן היא תחושת "אמון" חזקה ביותר. לא כרעיון דתי ולא כציטטה רוחנית.
אמון עמוק שצומח לו מתוך החופש האינסופי שתמיד קיים בכל ומתוך הכרה חווייתית פנימית באמיתות ואלוהות הרגע. לא "אני מאמין". אבל בכל זאת המון המון אמון..
פתאום מגלה קדושה עוטפת את יומי. רגעי קדושה עמוקה, מנותקת מרעיונות, כמו חומר חי ומוחשי שנושמים עמוק ללב והיא כאן והיא קיימת ומולה ליבי כמו הופך למים של רכות, רגישות והכרת תודת אין קץ.
ועדיין... איך זה שמוצא עצמי פתאום בסוג של מדיטציה שהיא תפילה... אלוהים מתגשם בתוכי ותוכי כמו יוצא אליו חזרה עם לב מלא בפליאה והודייה. כל כך סלדתי מהאוטומט של הברכות הדתיות הקבועות לפני כל אכילה ושתייה. והיום שוב מוצא עצמי מביט בפרוסת לחם ורואה מולי את אמא אדמה בכל הדרה. אוחז בכוס עם מים וזוכר את המים האוניברסאליים שמוכלים בגופינו ובגוף כל חי וצומח בעולמות השונים. זוכר את עצמיותם המקורית מעת בריאתם ומתפלל, מברך ומודה על המפגש ביני ובינם.
כשנולדתי, אמרו לי שיש אלוהים, נתנו לי ספר הוראות וזרקו אותי אל הקדושה.
כשהתבגרתי, נוכחתי שאם הלב רוצה לדעת יותר, השכל צריך לדעת פחות, אז התיידדתי עם עוצמתו המטהרת של הספק.
כיום יכול להגיד, שבכל יום שעובר, מגלה יותר ויותר שאין ביני ובין "היודע" דבר.
כל מה שיש לי להעיד, הוא שקדושה, תפילה, אור ואמון חזרו לחיי והכל הכל הינו אהבה.
אהבה
גם כשאתה חושב שהגעת הביתה, מתברר שהבית הוא תמיד בתנועה. תמיד יש עוד לאן ללכת הלאה.
אותו שוטה מאושר שיצא לו למסעו עם לב קליל ופתוח לא תיאר לעצמו לאן תיקח דרך הלב.
מתוך אותה קלילות, שחרור וחופש – החלו להתגבש חוויות וטרנספורמציות שונות שכמו באו להאיר על אבני יסוד בקיומי.אני חושב שהכל התחיל עם החומר הראשוני. "אור" . אותו מושג שבילדותי התפרש כדבקות עמוקה (פסיכולוגית? אמונית? אמיתית?) ברעיון האל, אותו מושג שבעזרת אושו הצלחתי לשחרר מחיי, הפך פתאום לחומר בסיס בקיום הרוחני והפיזי שלי. האור התגלה כחי וכמוחשי. יסוד מאבני הבריאה עם תפקוד קריטי בהארת דרכנו. אושו פתח לי את משחק החיים, אינסוף שבילים, אפשרויות ועתידים, חופש להיות, לבחור ולגלות, ללא שפיטה וללא מוסר משומש. לעומת זאת, האור שלפתע החל מפציע, בא להאיר כיוון אחד ספציפי ומיוחד.
פתאום אין יום שאני לא נוכח באור ברבדים שונים בחיי. במפגשים שונים בחיי.
רגעים של אור מהדהדים "כן" ממעמקי הלב ואתה רק רוצה להביאו לכל רגע ורגע בחייך. לכל תחום בחייך.
ופתאום יש לי מקדשים קטנים בביתי.. מקדש לאהבה. מקדש לפרנסה. מקדש לתודעה הערה. מקדש ברכה בכניסה. הנר הקטן שאני מדליק בהם כשהם קוראים לתשומת לב, הוא הסכמה שקטה להאירם בתודעה בכל פעם שהם מתכסים במעט עלטה.
זה המשיך ב"אמונה" אותו מושג שתסכל אותי כה רבות בתור דתי. אני מאמין? אני לא מאמין? אני בטוח? מה זה לעזאזל "אני מאמין באמונה שלמה" והאם זה יותר טוב מאמונה רגילה? האם אמונה יכולה להיות שלמה? היא לא הופכת ככה לידיעה?
תחושת החופש פירקה את הצורך להתעסק בלופ שכלי זה לתמיד.
והנה היום מוצא עצמי עובר חוויות חזקות ומשמעותיות שההסבר היחידי לכך שאני מוכן להמשיך בהן היא תחושת "אמון" חזקה ביותר. לא כרעיון דתי ולא כציטטה רוחנית.
אמון עמוק שצומח לו מתוך החופש האינסופי שתמיד קיים בכל ומתוך הכרה חווייתית פנימית באמיתות ואלוהות הרגע. לא "אני מאמין". אבל בכל זאת המון המון אמון..
פתאום מגלה קדושה עוטפת את יומי. רגעי קדושה עמוקה, מנותקת מרעיונות, כמו חומר חי ומוחשי שנושמים עמוק ללב והיא כאן והיא קיימת ומולה ליבי כמו הופך למים של רכות, רגישות והכרת תודת אין קץ.
ועדיין... איך זה שמוצא עצמי פתאום בסוג של מדיטציה שהיא תפילה... אלוהים מתגשם בתוכי ותוכי כמו יוצא אליו חזרה עם לב מלא בפליאה והודייה. כל כך סלדתי מהאוטומט של הברכות הדתיות הקבועות לפני כל אכילה ושתייה. והיום שוב מוצא עצמי מביט בפרוסת לחם ורואה מולי את אמא אדמה בכל הדרה. אוחז בכוס עם מים וזוכר את המים האוניברסאליים שמוכלים בגופינו ובגוף כל חי וצומח בעולמות השונים. זוכר את עצמיותם המקורית מעת בריאתם ומתפלל, מברך ומודה על המפגש ביני ובינם.
כשנולדתי, אמרו לי שיש אלוהים, נתנו לי ספר הוראות וזרקו אותי אל הקדושה.
כשהתבגרתי, נוכחתי שאם הלב רוצה לדעת יותר, השכל צריך לדעת פחות, אז התיידדתי עם עוצמתו המטהרת של הספק.
כיום יכול להגיד, שבכל יום שעובר, מגלה יותר ויותר שאין ביני ובין "היודע" דבר.
כל מה שיש לי להעיד, הוא שקדושה, תפילה, אור ואמון חזרו לחיי והכל הכל הינו אהבה.
אהבה
עוד מהבלוג של כוכב האהבה - http://www.premestrela.co.il/14921489150014931490-15131500-1499149314991489-14921488149214891492---2012.html
המלצה נוספת - בלוג מיוחד לנושאי ניקוי רעלים, צום מיצים, תזונה טבעית צמחונית טבעונית ועוד -
המלצה נוספת - בלוג מיוחד לנושאי ניקוי רעלים, צום מיצים, תזונה טבעית צמחונית טבעונית ועוד -
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.